פנינו די מוקדם מזרחה, כדי לחצות את כביש שש ולהנות מהשדות שבעברו השני. היה שווה כל רגע. חלק מהשדות כבר נקצרו, ובחלק אחר היו שיבולים (והמון קוצים).
בשעה חמש ניצבנו סמוך לגדר ההפרדה, מתלבטים איך בדיוק לסיים את היום. כבר טיפסנו לא-מעט בגובה, ונותרו עוד שלושה ואדיות עד ליעד. החלטנו לדבוק בשביל ישראל שליווה אותנו בחלק ניכר מהדרך היום, וכך נצמדנו לגדר בשביל רחב ונוח. הגדר עצמה מורכבת מגדרות תיל ושלטים "סכנת חיים". כל קילומטר בערך הגדר פרוצה לחלוטין, כאשר בצד הדרך מערום אבנים קטן המסמן למסיעים היכן לפרוק את הנוסעים. בהמשך הדרך ראינו זאת בשידור חי, כאשר טנדר של מג"ב דולק אחרי מסיעים, ואלו פורקים את הנוסעים במהירות. הפועלים המפוחדים רצים עם תיקים דרך הפירצה, ישר לטנדרים המחכים להם בצד השני. משחק מכור עם סוף ידוע. אף אחד לא ממש מנסה לסדר את השני.
פתאום התחלפה הגדר הפשוטה באלקטרונית מתוחכמת, ומצאנו עצמנו נוסעים בין שתי גדרות. יזהר שדהר קדימה דווקא לא נכנס למלכודת העכברים הזו, והמשיך בדרך הנכונה (זה נודע רק בדיעבד). חשבנו שתיכף אחרי העלייה הבאה תהיה פרצה בגדר הימנית, ונוכל לחזור לתוואי של שביל ישראל. זה לא קרה. וגם לא אחרי הירידה-עלייה הבאה, ולא זו שאחריה. ואז הגענו לירידה ארוכה מאד עם רוח גב אדירה. ירדנו בטיסה למטה, ואז עצר אותנו סיור של הצבא. מסתבר שחדרנו לשטח צבאי, ואין להם כל כוונה שנמשיך. דרשו מאיתנו להסתובב, ולטפס חזרה הכל. אחרי 72 קילומטרים יומיים... איזה באסה! אבל כיוון שהם יודעים להסביר יפה (עם מחסניות בפנים ונשק דרוך), השתכנענו וטיפסנו חזרה. החיילים לפחות פתחו לנו איזה שער בגדר הפנימית, וכך נסענו לאיזו התנחלות וחזרנו לשביל ישראל.
עוד שני קילומטרים על הכביש, והגענו! שוב יום ארוך. 80 קילומטרים, ישבן דואב, ושמש שעומדת לשקוע. מיהרנו לרוטינת מתיחות-חלבונים-מקלחות. הקיבוצניק התורן התעקש שקודם נשלם על החדר. משעשע לראות איך בכל מקום שהוא לא-קיבוץ נתקלנו באנשים חרוצים שקירקרו סביבנו ולא לחצו על התשלום, ודווקא בקיבוצים דרשו שנסגור פרטים בשלב ההרשמה, ואז פשוט נעלמו.
זהו, נסגר עוד יום. בתוכנית הערב עיסוי (כן, נשותינו הפתיעו והזמינו), בירות וכדורגל מליגת האלופות. חיים קשים :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה