חוצים בארבעים - יום רביעי את יודעת (יום 06, סיכום של יזהר)

הבוקר מתחיל
מאוחר כרגיל
אין לי כח לקום
אין לי חשק לכלום
הכנות, מריחות
ישבנים, פדחות
מאפסים שעונים
ויוצאים לדרכים
רק עוזבים את כרמים
הכלבים כבר נובחים
איזה גועל של דרך
נו, מתי מגיעים?

רביעי את יודעת, זה היום הקצר
נסתלבט על מחצלת, ונקום מאוחר
רביעי את יודעת, זה אופיר כבר אמר
"40 קילומטר, הוא עוד רגע נגמר"!

אז אני מאמין, מדווש בדאווין
איזה כיף בנשמה, הסדרת נשימה
מסתכל מסביב והכל כה חביב
כי היום נהדר כאן, שום דבר לא יעיב

ופתאום מחצבה, מי עליה ידע?
המנוחה מתרחקת ואיתה התקווה

רביעי את יודעת, הוא כבר לא הקצר
אין כבר זמן למחצלת, לעיתון ולכר
הלוואי את יודעת, זאת אומר בחשש
שחמישי יהפוך לו, לקצר החדש
אז עכשיו אני כאן מעביר את הזמן אין לי דרך לברוח לא יודע לאן....

חוצים בארבעים - סיכום יום 05 (איל)

עזבנו את רבדים די מאוחר בבוקר. בתשע ליתר דיוק. כן, זה נכון שאמרנו לכולם שנאכל קש, ונזנק כל בוקר בחמש, אבל מסתבר שיש לנו צרכים קצת שונים, וגם המסעדה אתמול בערב תרמה את שלה לעייפות הכללית. אז נכנענו. ובכלל, החישובים שוב הראו שהולך להיות יום קצר.

פנינו די מוקדם מזרחה, כדי לחצות את כביש שש ולהנות מהשדות שבעברו השני. היה שווה כל רגע. חלק מהשדות כבר נקצרו, ובחלק אחר היו שיבולים (והמון קוצים).

את ארוחת הצהריים אכלנו במפגש היומי עם ניר. הוא הביא כריכי-ענק מארומה, פרש מחצלת ואפילו העמיד את הרכב כך שיחסום את הרוח. אריות או לא?

בשעה חמש ניצבנו סמוך לגדר ההפרדה, מתלבטים איך בדיוק לסיים את היום. כבר טיפסנו לא-מעט בגובה, ונותרו עוד שלושה ואדיות עד ליעד. החלטנו לדבוק בשביל ישראל שליווה אותנו בחלק ניכר מהדרך היום, וכך נצמדנו לגדר בשביל רחב ונוח. הגדר עצמה מורכבת מגדרות תיל ושלטים "סכנת חיים". כל קילומטר בערך הגדר פרוצה לחלוטין, כאשר בצד הדרך מערום אבנים קטן המסמן למסיעים היכן לפרוק את הנוסעים. בהמשך הדרך ראינו זאת בשידור חי, כאשר טנדר של מג"ב דולק אחרי מסיעים, ואלו פורקים את הנוסעים במהירות. הפועלים המפוחדים רצים עם תיקים דרך הפירצה, ישר לטנדרים המחכים להם בצד השני. משחק מכור עם סוף ידוע. אף אחד לא ממש מנסה לסדר את השני.

פתאום התחלפה הגדר הפשוטה באלקטרונית מתוחכמת, ומצאנו עצמנו נוסעים בין שתי גדרות. יזהר שדהר קדימה דווקא לא נכנס למלכודת העכברים הזו, והמשיך בדרך הנכונה (זה נודע רק בדיעבד). חשבנו שתיכף אחרי העלייה הבאה תהיה פרצה בגדר הימנית, ונוכל לחזור לתוואי של שביל ישראל. זה לא קרה. וגם לא אחרי הירידה-עלייה הבאה, ולא זו שאחריה. ואז הגענו לירידה ארוכה מאד עם רוח גב אדירה. ירדנו בטיסה למטה, ואז עצר אותנו סיור של הצבא. מסתבר שחדרנו לשטח צבאי, ואין להם כל כוונה שנמשיך. דרשו מאיתנו להסתובב, ולטפס חזרה הכל. אחרי 72 קילומטרים יומיים... איזה באסה! אבל כיוון שהם יודעים להסביר יפה (עם מחסניות בפנים ונשק דרוך), השתכנענו וטיפסנו חזרה. החיילים לפחות פתחו לנו איזה שער בגדר הפנימית, וכך נסענו לאיזו התנחלות וחזרנו לשביל ישראל.

עוד שני קילומטרים על הכביש, והגענו! שוב יום ארוך. 80 קילומטרים, ישבן דואב, ושמש שעומדת לשקוע. מיהרנו לרוטינת מתיחות-חלבונים-מקלחות. הקיבוצניק התורן התעקש שקודם נשלם על החדר. משעשע לראות איך בכל מקום שהוא לא-קיבוץ נתקלנו באנשים חרוצים שקירקרו סביבנו ולא לחצו על התשלום, ודווקא בקיבוצים דרשו שנסגור פרטים בשלב ההרשמה, ואז פשוט נעלמו.

זהו, נסגר עוד יום. בתוכנית הערב עיסוי (כן, נשותינו הפתיעו והזמינו), בירות וכדורגל מליגת האלופות. חיים קשים :-)

חוצים בארבעים - המרוץ אחר שמשון ויובב

שמשון ויובב זוג שובבים, כל היום מלפנים הם דוהרים.
מדי פעם לשם הבידור, מפתים את אחד הרוכבים מהטור,
לפצוח עימם ברכיבה מהירה, במעלה איזה הר או מיני-גבעה.
הם פוצחים אז איתו בשיחה של חולין, ומשימין את עצמם כאילו מקשיבין.
הקורבן האומלל לא מבחין במתרחש, כיצד ליבו לפתע רועש וגועש.
במקום ההבטחה להצטרף לארץ החלומות, היכן שיימצא הפתעות נעימות,
הוא מגלה לפתע קוצר נשימה, דופק מקסימלי וצונח לאדמה.
צוהלים ושמחים עם הצלחת התרגיל הערמומי, הם בוחרים אז קורבן חדש, לא עירני.
אחד שלא זוכר מה קרה בפעם שעברה, ולא שומע את החברים צועקים "פינוקיו, פינוקיו, הם לא באמת חברים שלך...".
כך חולפים להם הימים, ואילת מתקרבת,
וארץ החלומות אף פעם לא מאכזבת...

חוצים בארבעים - השוואת ימים (יום 03, הראל ואיל)

ביום הראשון התפלפלנו בדרך בדיון לגבי אופן פעולת הג'י-פי-אס.
ביום השני דנו בחידות של ילדים.
ביום השלישי דיברנו רק על פלוצים כבר מהבוקר.

ביום הראשון צעקנו ליזהר ומושיק "חכו רגע" מדי פעם.
ביום השני התקשרנו אליהם לשאול לאן להמשיך.
ביום השלישי ביקשנו שרק ישאירו מים חמים כשהם מגיעים למלון הבא.

ביום הראשון עושים פיפי מאחורי עץ רחוק.
ביום השני עוצרים את האופניים באמצע השביל, נשענים עליהם ו...
ביום השלישי...

ביום הראשון אתה מספר לכולם שבכל השירות הצבאי לא היתה לך שפשפת.
ביום השני אתה מוכן לנסות איזו משחה של תינוקות שמישהו הביא.
ביום השלישי אתה כבר מאבד תחושה ומורח מה שיש איפה שנדמה שהיה פעם משהו.