הנה ההקלטות: יום 1, יום 2 (חתוך קצת), יום 3.
והנה המפות: יום 1, יום 2 ויום 3.
תמונות של אסי נדלר:
![]() |
צופר |
סרטון:
![]() |
צופר |
כהכנה לרכיבת ליל ירח, הוביל רון משלחת לחיפוש שביל נוח משמשית ליער בית-קשת. יצאנו מזרחה דרך חורשת עילוט, והמשכנו במקביל לכביש עד משהד. חג הראמאדן הותיר עקבות בשטח, ולשביל שמצאנו ניתן לקרוא "שביל הפרה המתה - הגרסה המלאה." ממשהד עלינו עם שביל ישראל עד למרגלות הר יונה, ומשכנו בשטח עם שביל שחובר בסוף לבתים. המשכנו לטפס עד הפיסגה, משם רואים דברים שלא רואים מכאן (את הים). מלאנו את הריאות באוויר פסגות וצללנו חזרה לג'יפה. שביל ישראל חוצה את משהד בשיפוע אכזרי, ולא נותר אלא להתגלגל לשמשית, דרך הלונה פארק.
רכבו ורצו לספר לחברה': רון, אריק, גיל, טל, אייל ומושיק
חנות קטנה ומטריפה
בפינה קטנה בקצה זרזיר פתח לו חנות בחור צעיר לב לו רחב ושירות אדיב והוא גם אריה, זה מה זה מגניב! אבל איזה באסה האריה התמכר על Re-location הוא לא מוותר גם אם לכם זה לא מתאים הולך הוא לרכב בשדות זרים
האריה והלוויתן
יושבים בג'קוזי עשרה אריות שותים, מפליצים ומדברים קצת שטויות נרגעים מתלאות היום הקשה ולא יודעים מה להם מחכה... כי לפתע פתאום לוויתן הגיע קפץ ראש פנימה ואותם הטביע
אני צבעוני?
כחול עם וורוד, ירוק עם צהוב מה יותר צבעוני, ככה יותר טוב פרחים, פסים, משבצות בקצה כי סולידי אחיי, זה ממש פאסה רוצה להיות בולט עוד ועוד אפילו SARIS ייצרו לי מנשא וורוד
המשדרג
"הי מוכה תתחדש על האופניים" "הם לא חדשים הם כבר בני שעתיים עכשיו קיבלתי את הזוג החדש עם צמיגים מזהב ומשקל של קש אותם אמכור כנראה מחר כי יצא דגם מיהלום ומשקל של ניר" לגבי משקל מוכה, קבל טיפ מאודטה: הכי קל להוריד זה פשוט בדיאטה. |
אוסטרליה
איך יהיו החיים בחצי הדרומי? גם שם נפגשים בשש למקומי? ואם ממש ממש ממהרים גם שם "חוצים" בעשרה ימים?
נכון שגם שם יש ערבות של מדבר אבל הקפה לא יוצא אותו הדבר
והילדים בתוך כיס, זה לא נראה כל כך נוח ספק אם לוורד יהיה לזה כוח
קבל פס מהאריות לשנתיים שלוש אבל לא יותר, אז אל תדרוש כי לכל דבר יש גבול גם לזמן שנוכל לסחוב בלי טיפול
|
פנינו די מוקדם מזרחה, כדי לחצות את כביש שש ולהנות מהשדות שבעברו השני. היה שווה כל רגע. חלק מהשדות כבר נקצרו, ובחלק אחר היו שיבולים (והמון קוצים).
בשעה חמש ניצבנו סמוך לגדר ההפרדה, מתלבטים איך בדיוק לסיים את היום. כבר טיפסנו לא-מעט בגובה, ונותרו עוד שלושה ואדיות עד ליעד. החלטנו לדבוק בשביל ישראל שליווה אותנו בחלק ניכר מהדרך היום, וכך נצמדנו לגדר בשביל רחב ונוח. הגדר עצמה מורכבת מגדרות תיל ושלטים "סכנת חיים". כל קילומטר בערך הגדר פרוצה לחלוטין, כאשר בצד הדרך מערום אבנים קטן המסמן למסיעים היכן לפרוק את הנוסעים. בהמשך הדרך ראינו זאת בשידור חי, כאשר טנדר של מג"ב דולק אחרי מסיעים, ואלו פורקים את הנוסעים במהירות. הפועלים המפוחדים רצים עם תיקים דרך הפירצה, ישר לטנדרים המחכים להם בצד השני. משחק מכור עם סוף ידוע. אף אחד לא ממש מנסה לסדר את השני.
פתאום התחלפה הגדר הפשוטה באלקטרונית מתוחכמת, ומצאנו עצמנו נוסעים בין שתי גדרות. יזהר שדהר קדימה דווקא לא נכנס למלכודת העכברים הזו, והמשיך בדרך הנכונה (זה נודע רק בדיעבד). חשבנו שתיכף אחרי העלייה הבאה תהיה פרצה בגדר הימנית, ונוכל לחזור לתוואי של שביל ישראל. זה לא קרה. וגם לא אחרי הירידה-עלייה הבאה, ולא זו שאחריה. ואז הגענו לירידה ארוכה מאד עם רוח גב אדירה. ירדנו בטיסה למטה, ואז עצר אותנו סיור של הצבא. מסתבר שחדרנו לשטח צבאי, ואין להם כל כוונה שנמשיך. דרשו מאיתנו להסתובב, ולטפס חזרה הכל. אחרי 72 קילומטרים יומיים... איזה באסה! אבל כיוון שהם יודעים להסביר יפה (עם מחסניות בפנים ונשק דרוך), השתכנענו וטיפסנו חזרה. החיילים לפחות פתחו לנו איזה שער בגדר הפנימית, וכך נסענו לאיזו התנחלות וחזרנו לשביל ישראל.
עוד שני קילומטרים על הכביש, והגענו! שוב יום ארוך. 80 קילומטרים, ישבן דואב, ושמש שעומדת לשקוע. מיהרנו לרוטינת מתיחות-חלבונים-מקלחות. הקיבוצניק התורן התעקש שקודם נשלם על החדר. משעשע לראות איך בכל מקום שהוא לא-קיבוץ נתקלנו באנשים חרוצים שקירקרו סביבנו ולא לחצו על התשלום, ודווקא בקיבוצים דרשו שנסגור פרטים בשלב ההרשמה, ואז פשוט נעלמו.
זהו, נסגר עוד יום. בתוכנית הערב עיסוי (כן, נשותינו הפתיעו והזמינו), בירות וכדורגל מליגת האלופות. חיים קשים :-)